מהעיתונות

עד החיוך

21 יולי 2017  |  טראק+
לעומאר ג׳מיל אבו ספייה מהכפר הערבי תורען יש סיבות לחייך. החיים, כמעט דבש: הוא נשוי עם חמישה ילדים, גר בכפר תורען, כולו בן 37 וכל חייו לפניו. אבל עומאר ישב מולי בקבינה, אחז בהגה, ענה בשקט על השאלות והצטלם בפוזות שכל נהג עושה, אבל לא חייך. ניסיתי לשדל אותו לתת חיוך, לפחות בשביל הצילום, אבל עומאר - בונקר. האמת היא ש״נפלתי״ עליו די במפתיע. אחסן אבו ספייה, הבעלים של החברת ההובלה, הפיל את ״תיק״ הפגישה על עומר בלו"ז די קצר. היום של עומאר כבר מתוכנן, ופתאום הוא צריך לפגוש מישהו שישבש לו את סדר היום. והיום הזה, הוא יום קשה במיוחד - יום קצר בתחילת צום הרמאדן.

הסקניה הכחולה

״זה ידוע״, הסביר לי עומאר, ״היום הראשון של הצום, בעצם כל השבוע הראשון, מלווה את הצמים בכאב ראש חזק וברעב עצום״. אחרהוא עשה הפסקה, אולי נזכר במאכל טעים, והוסיף: ״היום זה יום קצר. אני לא נוסע למרחקים בגלל צום הרמאדן, אלא יוצא רק לנגלות קרוב לבית״. הוא עצר לרגע את שטף הדברים כדי לבחון אם נעלבתי מחוסר הרצון לקבל אותי והוסיף, ״חוץ מזה, יש לי עוד מלא קניות שלא הספקתי לערוך לערב, לשבירת הצום״. כשהסיבה ידועה הוקל לי - האשמה לא בי אלא בנסיבות. הבטחתי לעומאר שלא אעיק עליו, בלי שאלות של נודניק, אלא אשתדל לקצר כמה שיותר כדי שיוכל להתפנות גם לצרכי ביתו. ומי יודע, אולי בסוף היום יוענק לנו גם חיוך. עומאר הוא תושב הכפר תורען, ישוב ערבי עם כ־ 10,000 תושבים שבתיו גולשים אל ביקעת תירען שבגליל התחתון. הבוס של עומאר הוא אחסן אבו ספייה בן משפחה שהוא בעלים של חברת ההובלות על שמו. לחברה שלו תשע משאיות, רובן מתוצרת סקניה ואחרות של וולבו.

המשאית בה נסענו היא סקניה 7300 כ״ס מדגם R. צבעה של המשאית כחול עם הבזקים נוצצים ועם העיצוב המיוחד של סקניה. זוהי משאית גבוהה ונדרש לעלות ארבע מדרגות כדי להגיע לקבינה. הרצפה שטוחה והמנוע מתחת לקבינה. המשאית אצל עומאר כשבועיים בלבד, משאית חדשה לגמרי שהתגייסה לעבודה ועדיין לא הספיקו להוריד לה את כל הניילונים שנרעדים עם כל משב רוח בקבינה. ה־ R של סקניה הוא אחד הדגמים המוצלחים ונושא הדגל של היצרן השוודי. בתערוכת האנובר שהתד קיימה בשנה שעברה הוצג הדגם המשופר של המשאית, דגם S שיגיע לארץ בעוד כשנה, אך גם ה־ R נחשב כמוצלח ביותר. בהיסטוריה של חברת סקניה, 125 שנה, לא הושקע סכום כזה בפיתוח משאית - שני מילארד דולר וכ־ 10 מיליון ק״מ של נסיעות מבחן בכל תנאי מזג אוויר. המשאית הגיעה לידי עומאר שבסבלנות רבה ישב ולמד את כל המתגים, טוב בואו לא נגזים - את רובם. כדי לדעת את כולם צריך להתכנס ללימוד מסודר וארוך.

זכרונות ילדות מנשר

רגע לפני שעומאר יצא שוב אל מחצבת גולני עמדנו בצד הדרך ליד נשר, מסביבנו שוקקת תנועה רבה. זהו אמנם לא בדיוק כביש ראשי, אבל בשעות הבוקר יש במקום תנועה. לא הורשיתי להיכנס אל המפעל לפריקה וכך נאלצתי להמתין בחוץ כשעומאר נכנס פנימה לפרוק את החומר. זו היתה עבורי הזדמנות לראות את מקום הולדתי - נשר - המקום בו נולדתי וגרנו, הורי ואני בשכונה הצמודה למפעל. שם היה ביתי הראשון במשך כשמונה שנים. המקום נשאר שליו אבל הבתים נהרסו והרחובות הקטנים שהיו מקום המשחק שלי נחסמו לתנועה על ידי ערימות עפר גדולות. מבין כל ההרס עדיין צמחו לפלא דקלי הוושינגטוניה הענקיים, גם עצי התות גבהו ובימים אלה נשאו עליהם פרי מתוק. בית הספר שבו ביליתי את שנות הלימוד בכיתות א׳-ד׳ הפך להיות מפעל מדעי. עומאר הגיע ועצר את הפול טריילר בסמוך. רגע לפני שאסף אותי הצעתי לו לאכול כמה תותים אבל הוא הזכיר לי שהוא בצום עד הערב. ״אני אזכור את המקום ואחרי הרמאדן אגיע לכאן ואשלים את החסר״ הוא הבטיח.

״הנהיגה קשה לך? קשה לך יום העבודה להיות כל היום בקבינה?״ שאלתי. עומאר לא השיב מיד, ורק אחרי רגעים ספורים הסביר לי. ״תראה, המשאית מאוד מאוד מפנקת. יש מיזוג אוויר מצוין, בימים רגילים אני אוכל בקבינה ואם יש לי קצת זמן, ובדרך כלל אין לי, אני מרביץ קצת שינה. יש פה מיטה מאוד נוחה. הקבינה שטוחה, זאת אומרת שהרצפה מעל המנוע ולכן צריך לטפס ארבע מדרגות. זה לא קשה, אבל כמעט כל הזמן אני בקבינה וכשאני מגיע הביתה אחר הצהרים אני שפוך. בקושי רואה את הילדים והולך לישון מוקדם. אתה זוכר, אני הרי מתחיל את יום העבודה בשעה 4:30 בבוקר...״. ״תגיד עומאר" שאלתי אותו, ״העבודה בסדר, המשפחה בסדר, הכל בסדר, אז למה אתה לא מחייך? קרה משהו?״. כך ניסיתי דרך אחרת כדי למשוך ממנו חיוך למצלמה. כן, הוא הרביץ חיוך עצוב, ואחרי שדרבנתי אותו עוד קצת הצליח להפיק עוד חיוך אבל תיכף חזר למבט רציני. אפילו בסקניה לא קל לשלב יום עבודה עמוס עם צום הרמאדן.
onenet web apps